מהמם את האף והחיך
אם יינייפר היה המשקה הלאומי של ארץ אחרת, סביר להניח שהייתם שומעים עליו. אולי אפילו היה לכם בקבוק ממנו בארון, ליד הקוניאק הצרפתי, הוויסקי הסקוטי או הוודקה הרוסית. או לפחות, אם הייתם חושקים בו, יכולתם לסור אל המרכול ולרכוש בקבוק. אבל הבלגים לא מצטיינים ביחסי ציבור בינלאומיים ובשיווק עולמי של תוצרתם. את המוצרים שלהם הם מרבים לצרוך בעצמם, בשקט, בדרך כלל מחוץ לטווח הראייה של שאר העולם. משום כך, מעט מאוד מהמשקה האלכוהולי המשובח הזה, העשוי דגנים (בעיקר שעורה) ומתובל בזרעי ג'וניפר (ערער), עובר את המכס, וקשה למצוא אותו מחוץ למדינה (יינייפר הוא ההגייה הפלמית של שם המשקה, שאותו כותבים Jenever או Genever; באנגלית מבטאים ג'ניוור).
למעשה, התאווה של הבלגים (ושל ההולנדים) למשקה החריף כמעט שהכחידה אותו. צריכה מוגברת הובילה לשכרות ולמחסור בדגנים לייצור לחם, והרשויות התלבטו שוב ושוב אם לאסור את הייצור ולוותר על המסים. בתחילת המאה ה-17 נאסר הייצור בארצות השפלה, והיצרנים נאלצו לרדת למחתרת או להימלט לארצות אחרות. יצרני אלכוהול פלמים עקרו למדינות השכנות והתחילו לזקק שנאפס בגרמניה, ברנדי בצרפת וג'ין - בנו החורג והפשוט של היינייפר - באנגליה.
תרופה משמחת שנוטלים בכוסות במקום בטיפות
על ההיסטוריה של המשקה אפשר ללמוד במוזיאון הלאומי ליינייפר, השוכן במבנה ששימש מזקקה עתיקה בעיר האסלט בצפון בלגיה. בתום הסיור מוזמנים המבקרים לקנח בכוסית מאחד מ-150 סוגים שונים של יינייפר שמציע הבר המשובח של המוזיאון. כדאי במיוחד לטעום את היינייפר המיוחד המיוצר במזקקה של המוזיאון עצמו - מזקקה שפעילה עשרה ימים בשנה, שבהם היא מייצרת 1,000 בקבוקים בלבד.
הטכניקה של זיקוק משקאות אלכוהוליים הגיעה לאירופה ממצרים. בתחילה נחשב היין המזוקק לתרופה, שכונתה אקווה ויטה - מי חיים. בפלנדריה תוארו כבר במאה ה-13 סגולותיו של נוזל מזוקק ומתובל בזרעי ערער כמרפא לכאבי בטן ולבעיות עיכול שונות. רחצה במים שהורתחו עם ערער הומלצה לסובלים מבעיות עור, והעשן שנוצר בשריפת ענפי ערער שימש לחטא מקומות שנפגעו במגפת הדבר הגדולה במאה ה-14.
בהעדר תרופות אחרות, שלוש טיפות של יין מזוקק בבוקר, ועוד שלוש בערב, נחשבו תרופה לכל מחלה כמעט. כדי להגביר עוד יותר את כוח הריפוי, הוסיפו לתרופה תבלינים ופירות שונים. בדרך אגב התברר שהתרופה "גורמת לאנשים לשכוח מצרותיהם, משמחת את לבם והופכת אותם לחזקים ואמיצים". לא פלא שהמינונים גדלו, ובסוף המאה ה-15 כבר כינו את התרופה בשם ברנדי, נטלו אותה בכוסיות במקום בטיפות, והכינו אותה במטבח בבית.
משקה שכמעט ונכחד
שינויי אקלים וגלי קור עזים שפקדו את ארצות השפלה גרמו להיעלמות הכרמים, והיין נהפך למוצר יבוא יקר ונדיר. באין יין החלו הפלמים לזקק בירה, המבוססת על לתת מדגנים - בעיקר שעורה אך גם חיטה, שיפון, תירס ודגנים אחרים. את המשקה המזוקק תיבלו בגרגרי ערער (בפלמית jeneverbessen, ומכאן השם Jenever), שהיו מצויים באזור בשפע ונחשבו טובים לבריאות, וכן באניס, קימל, זרעי שומר ותבלינים אחרים. הדגנים עצמם העניקו לאלכוהול ארומה משובחת ועושר טעמים, שייחדו אותו ממשקאות אחרים.
במאה ה-19 כמעט נכחד היינייפר המבוסס על דגנים, והחלו לייצר במקומו משקה נחות באותו שם, המבוסס על חומרי גלם זולים יותר (סוכר, תפוחי אדמה) ושיטות לייצור המוני. היינייפר החדש היה משקה אלכוהולי חזק ביותר (50% אלכוהול), לא איכותי במיוחד, אבל זול ושווה לכל נפש. במחצית השנייה של המאה ה-19 כבר שתה בלגי ממוצע 9.5 ליטרים של יינייפר זול בכל שנה. הרשויות נאלצו להתערב שוב, מלחמת העולם הראשונה תרמה את שלה (הגרמנים החרימו את דודי הנחושת ששימשו לזיקוק והתיכו אותם לתחמושת) וצריכת המשקה ירדה מאוד.
איך תדעו לקנות יינייפר טוב אמת
בתחילת המאה ה-20 החלה התעניינות מחודשת ביינייפר הישן והמשובח, המבוסס על אלכוהול מדגנים. הזיקוק עצמו מתבצע היום בתשע מזקקות בלבד בבלגיה, שגם מיישנות את האלכוהול המיוחד בחביות עץ אלון, ואחר כך מוכרות אותו לכ-60 יצרנים ברחבי המדינה. כל אחד מהיצרנים האלה מתבל את האלכוהול לפי המתכון הסודי שלו, ורוקח ממנו יינייפר אופייני פרטי.
כשנתקלים ביינייפר בלגי, כדאי לוודא שהוא אכן מופק מדגנים (graanjenever) בשיטה הישנה (vieux systeme), ואז ללגום אותו באטיות מכוסית טוליפ קטנה, רצוי על רגל, שהפתח שלה צר מעט מהבסיס. סחרור קטן של המשקה בכוס מאפשר לאלכוהול להמם את האף, ואחריו מגיעות הארומות המיוחדות שמקורן בדגנים ובערער - שמכינות את הראש והחיך לטעימה.
עדיין אין תגובות!